לפקודה תמיד אנחנו – התנועות הקיבוציות והצבא 1948 – 1957

התנועות הקיבוציות כתנועות וולונטריות חלוציות התמודדו עם השינוי שחל במעמדן ובתפקידן במעבר מיישוב למדינה. ספר זה עוסק בבחינת הפער בין השאיפות של התנועות הקיבוציות בנוגע לצבא לבין המציאות שבה פעלו בשנים 1948–1957. בספר נעשה ניסיון להשוות בין הרעיונות לבין המעשים בפועל של כל תנועה בפני עצמה בנושא הצבא ובין התנועות. הנושאים שנדונו הם דמות הצבא; השפעת הפעילות המפלגתית; הקשר בין עמדותיהן המדיניות של התנועות למצב הביטחון השוטף ולהגנה המרחבית; יחסן לנח"ל; הכנת בני הקיבוץ לשירות בצבא והתנדבותם לשירות ביחידות מיוחדות; ההתייחסות לשירות ממושך בצבא הקבע. השאלה שעלתה היא האם למרות ההבדלים האידאולוגיים, הארגוניים והמפלגתיים היו בפועל הבדלים ניכרים בין התנועות השונות (הקיבוץ המאוחד; הקיבוץ הארצי; איחוד הקבוצות והקיבוצים; הקיבוץ הדתי). המתח שבין הנטיות האוטופיות החברתיות לבין העמדות הפוליטיות שהשפיעו על התפיסות הביטחוניות מלווה כחוט השני את הספר.
במעבר מחברה וולונטריסטית לחברה המונחית על ידי השלטונות נקלעו התנועות הקיבוציות למערכת של סתירות, ואחת מהן הייתה תפקידן במערכת הביטחונית. השפעתן על עיצוב דמותו של צה"ל נכשלה במידה רבה. אמירת ראשי התנועות "לא יוכלו בלעדינו" הייתה שאיפה שבלב, אך לא התממשה במציאות. מדינת ישראל וצבאה התעצבו שלא בדרכן ולאור חזונן של התנועות הקיבוציות. אולם בצה"ל, בני הקיבוצים ממשיכים להיות בולטים מעל ומעבר לחלקם היחסי באוכלוסייה. גם כיום הם משרתים כלוחמים איכותיים, והם בעלי נכונות להתנדב למשימות לאומיות לפני שירותם הצבאי ובמהלכו. רעיון ההתנדבות נהפך להיות לרכיב ראשון במעלה בדרג הלוחם.