בעצמם הם כותבים להם שיר – עיצובו של הזיכרון הקולקטיבי בקיבוץ המאוחד 1948 – 1978

על הציווי לזכור את העבר אמר יגאל אלון, חבר ומנהיג בקיבוץ המאוחד; "עם שאינו מכבד את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". הקיבוץ המאוחד, ככל קהילה המבקשת להטביע את חותמה בעתיד ולשמור על חיוניותה בהווה, אכן כיבד את עברו, אולם בו בזמן השכיח פרשיות רבות, הדיח ומחק טקסטים וגיבורים.
אילו פרטים מחק מעברו ואילו כינס, הגביה ועיצב מחדש? כיצד הצליח הקיבוץ המאוחד למזג עצמו עם זיכרון הפלמ"ח והחזית הקדמית של הקמת מדינת ישראל? מה עלה בגורלה של תפיסת "ארץ ישראל הרחבה", שהיתה אבן יסוד בתורת הקיבוץ המאוחד ועמדה בבסיס פועלו, בעת שקופלה המפה ומדינת ישראל נותרה חצויה? מה היתה תגובתו של הקיבוץ המאוחד, שחרת על דגלו ובשמו את מילת הכותרת "מאוחד", לנוכח הפילוג שקרע את התנועה הקיבוצית באותם ימים הרי גורל של ראשית מדינת ישראל? איך סופר פרק הפילוג שהיה מעשה של היחלשות?
בקיבוץ לוחמי הגטאות, מהקיבוצים הייחודיים בתנועת הקיבוץ המאוחד, חיו שרידי המורדים בגטו ורשה. אילו מפתחות זיכרון עיצבו את תמונת השואה והמרד ומה נדחק אל מחוץ לטקסט, לטקס ולמוזאון?
"בעצמם הם כותבים להם שיר ואפילו ספרים כבר נתנו…", הסב המשורר נתן אלתרמן את תשומת לבם של נבחרי האומה אל דרכי עיצוב תמונות העבר ולחשיבות האחיזה בעבר. הקיבוץ המאוחד זיהה את עצמו עם הפלמ"ח וכמוהו שאף לכתוב ולעצב את תמונת העבר הקיבוצית והלאומית ברוחו שלו. במה זכה לכך? אילו נכסים שימר ועל אילו ויתר תמורת הזכות לכתוב את עברו כמרכז זיכרון במדינת ישראל הצעירה? רכיבי העבר, כמו בתמונת קולז', נתונים להטיה, לעימוד, להארה ולהחשכה. ספר זה מתבונן בתמונות העבר הצבעוניות שיצרה בכל פעם מחדש התנועה הקיבוצית, שבימים אלה הולכת ומאבדת את כוחה.
יצא לאור בשיתוף מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות – אונ' בן גוריון בנגב