תנאים של שותפות – קבוצה, קומונה ארצית וקיבוץ 1910 – 1926

למכירה במכון בן גוריון בלבד.
שלושה דגמים קומונליים ייחודיים ושונים זה מזה של מסגרות חיים שיתופיות קמו לראשונה בארץ ישראל בתקופת העלייה השנייה והשלישית: קבוצה, קומונה ארצית וקיבוץ. לכולן היה יסוד רעיוני, ארגוני וחברתי מכונן משותף. עיקרון שעל פיו התנהלו: שותפות מלאה בייצור ובצריכה. ובכל זאת הן נבדלו זו מזו בפירוש שנתנו לעיקרון השותופת ולנגזר ממנו: מהו גודלו הנכון, היעיל והרצוי של הקולקטיב השיתופי? מהם יעדיו הכלכליים והלאומיים? אילו אורחות חיים ייטיבו לבטא, הלכה למעשה, את השקפת העולם השיתופית?
במרכזו של הספר מחקר של שלושת הדגמים השיתופיים: דגניה, ראשונת הקבוצות, שהוקמה בשנת 1910; גדוד העבודה, שהוקם בשנת 1920, ונועד להיות קומונה ארצית; והקיבוצים הראשונים, עין חרוד ותל יוסף שנוסדו במסגרתו. אביגיל פז ישעיהו בוחנת לעומקו את תהליך העיצוב הראשוני של המסגרות השיתופיות הראשונות בארץ, את תהליך הברירה בין הרעיונות הישוביים השונים – מה התקבל, מה נפסל, מה כשל ומדוע, בוחנת את דרך מימושם של הרעיונות המופשטים בחיי היום יום ואת הפרשנות השונה שהעניקו חברי הקבוצה, הקיבוץ והקומונה לעיקרי היסוד המוסכמים: שותפות ושיוויון כלכלי וחברתי.
אף לא אחת מן המסגרות השיתופיות שמרה לאורך זמן על הדגם הראשוני שעל פיו עוצבה, שכן מראשית דרכן היה עליהן להתאים את עצמן תדיר למציאות החיים המשתנה. מידת נכונותן להשתנות, תוך כדי שמירה על עיקרי היסוד המרכזיים שלהן התבררה כתנאי הכרחי שקבע את יכולתן להתקיים כמסגרות שיתופיות לאורך זמן.
גדוד העבודה שהתפורר שנים ספורות לאחר הקמתו לא הצליח ליצור בתוכו הסכמה נרחבת על עקרונות היסוד הממשותפיםף אך גם סירב להתגמש אל מול המגבלות שהציבה לפניו מציאות החיים שהשתנתה.
כקומונה וכאוטופיה חברתית בלתי מתפשרת הוא היה ל"כשלון למופת". הקבוצה והקיבוץ, שתוארו בפי מרטין בובר "נסיון שלא נכשל", הקימו בהמשך דרכן את התנועות הקיבוציות ובעזרתן את התשתית היישוביית שעיצבה את גבולות המדינה שבדרך. בדרכה הרעיונית והחברתית של ההתיישבות השיתופית היא התוותה את האתוס המכונן של החברה הישראלית בשנותיה הראשונות.
אפשר איפוא לומר כי צדם האחר של הניסיונות החברתיים שלא זכו להתגשם במלואם אינו בהכרח כישלונם או מימושם החלקי, השונה, האפשרי במסגרות חברתיות אחרות שהושפעו מהם.

יצא בשיתוף מכון בן גוריון