דן רפופורט – תערוכת יחיד 

"חזרה לעבודה"

תערוכתו של הפסל דני רפופורט

דני רפפורט נולד וגדל בקיבוץ רמת יוחנן, את ילדותו עבר בין רגבי האדמה בחצר המשק ובין בריכות הדגים בעמק זבולון. געגועיו אל משחקי הילדות, צצים מדי פעם והופכים לנושאים בעבודותיו, דני הוא הטיפוס הנאיבי המתפעם ממראה של מכונה, מצמיג של טרקטור וכל חפץ שיצא מכלל שימוש, הוא אינו מאבד את הלחלוחית שבאהבת הנראה. של קליטת המתגלה, כאילו הייתה זו הפעם הראשונה. רעננות נסוכות על ארגז הגרוטאות וכל מושא ראייה, הופך תחת עינו לאובייקט בעל ערך, שראוי לשלבו כמדיום פסולי.
פסליו של דני נעים בין פיגוראציה להפשטה, בין משמעות חומרית לתחביר חושי ונפשי .
בפסלי בעלי הכנף נמצא עבודת אומנות קלילה ורעננה, העשויה ב”רדי מייד” משארית פח מדוד שמש ישן, כאלו הייתה זו פיסת נייר בין ידיו של האמן.

דני רפפורט לא מסתפק בעין החיצונית. הוא משתמש בה כנקודת זינוק כדי לחקור את מה שסביבו ואת המשמעות שמעבר לנמצא סביבו. לכאורה עובד ושואף להגיע לפשוט אך פנימה קיימת עדיין המשיכה אל המורכב.
בעבודתו “דונם פלסטיק “דני מגיב על ההתפתחות הטכנולוגית, אשר מביאה לשינוי פני הקיבוץ ולשינוי של אידיאולוגיות, הוא אינו מתיימר לבקר את הקיבוץ אך בקולו נימה של כאב וגעגוע, על שדות ילדותו אשר נזרעו במגדלי נדל”ן.
מייצב “כנפי דילמה” ו”מנועי צמיחה” מעלה וחושף את האמביוולנטיות שבה מתעסק דני רפפורט, מחד גיסה הוא אינו מבקר את הקיבוץ החדש ה”נדלני” ומאידך גיסא הוא מורא לקפל שרוולים וקורא לצאת לעבודת כפיים.
בפסל “בדרך לבריכות” רואים חבית דלק, צבר, גלגל ישן וקוליס אשר דני מצא על הדקים במפעל הפלסטיק בקיבוץ. שום דבר אינו מיקרי בבחירותיו של דני. הוא מצרף חפצים לזיכרונות. רוקם ושוזר את סיפורו דרך אזכורים מהעבר ומההווה, דרכם הוא מעלה שאלות על החברה וערכיה היום.