החלוצים שנותרו מאחור – קליטת עליה בקיבוצים 1948 – 1954

בתקופת המנדט, כאשר העשייה למען המטרות הלאומיות ביישוב התבססה על רצון וולונטרי, היה ייצוגה של התנועה הקיבוצית במשימות כגון: התיישבות, ביטחון, שליחות וקליטת עלייה, ללא כל יחס לשיעורה הנמוך באוכלוסייה היהודית הכוללת.
עם הקמת המדינה ובואם של גלי העלייה הגדולים, שהכפילו בתוך שלוש שנים את האוכלוסייה היהודית בארץ, הייתה הקליטה לַמשימה הלאומית העיקרית. הייתה ציפייה שהתנועה הקיבוצית תירתם למשימה זו ואף תעמוד בראשה. אולם משימה לאומית זו העמידה את הקיבוצים בפני השאלה האם הם כלי למימוש המטרות הלאומיות, או הם יצירה רעיונית ייחודית העומדת בפני עצמה. השאלה השאלה שהתעוררה אז בכל חריפותה הייתה: האם להקריב את הבית הקיבוצי למען מימוש מטרות הציונות.
ספר זה מנסה לתת תשובה לִשאלות אלה וגם להשיב האם בכלל יכלו הקיבוצים לקלוט יותר? האם לאופן הקליטה הייתה השפעה על ממדיה? האם היה הבדל בקליטת הקבוצות השונות מקרב העולים – משפחות, נוער וצעירים? כיצד השפיעה ההשתייכות של רוב הקיבוצים למפ"ם שבאופוזיציה על הדרישות מהקיבוצים?
הספר מאיר את סוגיית קליטת העלייה בקיבוצים בהיקף ופרטים שלא נודעו עד כה. יש בו כדי לתרום לא רק להבנת התפתחות הקיבוצים לאחר שנות העלייה הגדולה, אלא גם להבנת השינויים שהתחוללו בחברה הישראלית בכללה בעשרות השנים הבאות, שנים שבהן נוצרו הקונפליקטים, השתנו נורמות ההתנהגות, השתנו המטרות הלאומיות וחל שינוי במעמדם ובהשפעתם של הקיבוצים.